<h1>הלכ' ברכות לריטב"א פ"ה סעיפים א'—ג'</h1>
<h2>דף כ:</h2>
כל הברכות שהם חובה על האדם וחבירו שהוא גדול חייב באותה ברכה כמוהו מוציאו ידי חובתו אע"פ שכבר הוציא עצמו, והטעם לפי שכל ישראל ערבין זה לזה וכשחבירו חייב הרי הוא כאילו הוא [עצמו] חייב, ולפי' יחיד מוציא לחבירו. בברכות של ק"ש אע"פ שהיא חובה ובאמת יחיד אינו מוציא לחבירו ביחיד, אבל בצבור מוציאו ונפטר בברכתו אע"פ שהוא בקי, חוץ מק"ש עצמה שראוי לשונה לעצמו, וכן בתפילה אין יחיד מוציא לחבירו ביחיד ולא בצבור כשהוא בקי לפי שכל אדם ראוי להתפלל על עצמו, אבל שליח צבור מוציא לשאינו בקי או למי שטעה בתפילתו שהיה צריך לחזור, וכן בברכות של ראש השנה ויום הכפורים של יובל במלכיות זכרונות שופרות של מוסף לבד כמו שביארנו בהלכות ראש השנה. המברך לנשים בברכות שהן חייבות אע"פ שיצא מוציא, אבל במצות שהן פטורות אע"פ שיש להן רשות לעשות ולברך עליהן אין אחר שיצא מברך כשהוא מוציאן כדין ברכת הנהנין. המחויב בדבר כשם שאם עשה מצותו כבר מוציא לחבירו כך מוציאו קודם שיוציא לעצמו, כגון בן כרך (יוציא) [מוציא] לבן עיר שעדיין לא הגיע זמנו.
